פסק-דין בתיק ת"א 2332-06

א.         רקע עובדתי

1.         לפני תביעה לתשלום סך של 3,045,039 ש"ח המגיעים לתובעת, בהתאם לפסק בורר שאושר, משותפות מוגבלת בשם תגא תשתיות (להלן: " תגא"), אשר הוקמה על ידי הנתבעות 2-4 ו- 7 לצורך השתתפות במכרז להקמת מכון אזורי לטיהור שפכים בצפון הארץ (להלן:  " המכון" ו" הפרויקט"). זמן קצר לפני שניתן פסק הבורר קרסה תגא ונכנסה להליך של כינוס נכסים. משהתברר כי אין אפשרות לגבות את החוב מתגא, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים - השותפים והמנהלים של תגא ומנהלי הנתבעת 7 - לשלם את הסך האמור.

2.         התובעת הינה חברה העוסקת בביצוע עבודות בניה הנדסיות. ביום 12.3.99 התקשרה התובעת בהסכם עם תגא, במסגרתו סוכם כי התובעת תבצע עבורה עבודות בניה בקשר עם הקמת המכון (נספח ב' לתצהיר אבי אביטל, מנהל בכיר בתובעת; להלן: " הסכם הקבלנות" ו" אביטל"). תגא הינה שותפות מוגבלת, אשר הוקמה על ידי הנתבעות 2-4 ו- 7 לצורך השתתפות במכרז על הקמת המכון ותפעולו, וזאת על פי דרישת הרשויות המקומיות צפת, חצור וראש פינה (להלן: " הרשויות"). תגא נדרשה להקים את המכון, ולאחר מכן לתפעל אותו ולסלק את השפכים של הרשויות, תמורת סכומי כסף שהיו הרשויות אמורות לשלם לתגא. הנתבעות 2-4 הינן "השותפות המוגבלות" בתגא, שאינן אחראיות לחיוביה מעבר לסכום ההון שהשקיעו בה (להלן: " הנתבעות"). הנתבעת 1 היא חברת השקעות ציבורית המחזיקה במניות נתבעת 2, והיא אינה שותפה בתגא; כלל לא ברור מדוע צורפה לתביעה. הנתבעת 7 (להלן: " תגא מנהלים") הינה חברה בבעלות הנתבעות 2-4, והיא "השותפה הכללית" בתגא האחראית לכל חיוביה. לצורך הקמת המכון ותפעולו נדרשה תגא לשתף פעולה עם גופים שונים, אשר היו אחראים על ההיבטים השונים של הפרויקט - תכנון, מימון, הקמה ועוד (להלן: " חברי הצוות"). במסגרת זו נחתם הסכם בין תגא לבין נתבעות 2-3, לפיו התחייבו האחרונות להעמיד לרשותה של תגא מימון לצורך תכנון והקמת המכון, עד לסכום של 2.5 מיליון דולר כל אחת (להלן: " הסכם המימון" - נספח ד' לתצהיר אביטל).

3.         נתבע 5 הינו הבעלים והמנהל של נתבעת 4, ואילו הנתבע 6 הינו עובד של הנתבעת 4. הנתבעים 5-6 (להלן: " קרול" ו" רבינר") מונו להיות מנהליה של תגא, ואילו הנתבעים 8-10 כיהנו כדירקטורים בתגא מנהלים (להלן: " הדירקטורים"; נתבעים 5-6 ו-8-10 יכונו ביחד: " המנהלים"). נגד תגא מנהלים, המצויה אף היא בכינוס נכסים, ניתן בתיק דנן פסק דין בהעדר הגנה (בש"א 8857/07).

4.         עם סיום עבודות הבניה של המכון, הגישה התובעת לתגא את החשבון הסופי, על סך 4,111,863 ש"ח (בערכי אוגוסט 2003). תגא סירבה לשלמו, בטענה שמדובר בסכום מנופח וחסר בסיס, ואף יש לקזז ממנו סכומים שונים בגין נזקים שנגרמו לה עקב עיכובים בבנייה. תגא טענה כי למעשה, לאור הפיצוי המוסכם המגיע לה, התובעת היא שחייבת לה כספים, ולא להיפך. אף על פי כן, ולצרכי פשרה, הציעה תגא לתובעת סכום הנע בין 1-1.5 מיליון ש"ח (עדות קרול בעמ' 140-141, ועדות אביטל בעמ' 168). התובעת דחתה הצעה זו ובחרה לפנות להליך של בוררות, ובסופו נפסק כי על תגא לשלם לתובעת סך של כ- 2.5 מיליון ש"ח בתוספת מע"מ (ליום 6.6.06, מועד מתן הפסק - סעיף 4.7 לתצהיר אביטל). אלא שעוד בטרם ניתן פסק הבורר קרסה תגא, ומונה לה כונס נכסים. ביום 4.4.06 מונה כונס נכסים קבוע גם לתגא מנהלים, שהיא השותף הכללי בתגא תשתיות. אין מחלוקת בין הצדדים כי קריסתה של תגא נבעה ממחדלן של הרשויות המקומיות, אשר בשפכיהן טיפל המכון, לשלם לתגא את הכספים המגיעים לה לפי המכרז.

5.         עם קבלת פסק הבורר פנתה התובעת לבאי כוחה של תגא בדרישה לתשלום הסכום שנפסק לטובתה (נספח יב' לתצהיר אביטל). בתגובה הבהירו באי-כוחה של תגא כי לתגא מונה כונס נכסים ולפיכך, דרישתה של התובעת הועברה לטיפולו (נספח יג' לתצהיר אביטל). לאחר חליפת מכתבים נוספת בין הצדדים, וכאשר התובעת הבינה כי הכונס של תגא לא ישלם את הסכום שנפסק בבוררות, שלחה התובעת מכתבים לנתבעים, בהם טענה לאחריותם הישירה כלפיה לתשלום חובה של תגא (נספח טז' לתצהיר אביטל). לאחר שטענותיה נדחו על ידי הנתבעים (נספח יז' לתצהיר אביטל), הוגשה התביעה שלפני.

6.         התובעת טוענת בכתב התביעה, כי הנתבעים אחראים כולם לחובה של תגא, מנימוקים שונים. הסכם הקבלנות אמנם נחתם עם תגא תשתיות, אך מדובר במהלך פורמלי בלבד, כאשר לכל אורך הדרך היה ברור כי למעשה, נתבעות 1-4 אחראיות למימון הפרויקט ולניהולו. תגא הוקמה רק בשל דרישתן של הרשויות המקומיות, ולא מתוך רצון ליצור הפרדה משפטית בינה לבין הנתבעות. זאת ועוד, בין התובעת לבין הנתבעות התקיים קשר חוזי ישיר, הנובע מן ההצעה למכרז, אשר נחתמה על ידן במשותף. הקשר הישיר בין התובעת לנתבעות נובע גם מכך שהנתבעות הציגו עצמן, הן בשלב המו"מ והן לאורך כל שלבי הפרויקט, כמי שחברו יחדיו להוציא לפועל את הפרויקט וכמי שתממנה את תגא ותשאנה בכל הוצאות הפרויקט - כולל שכרה של התובעת; התובעת הסתמכה על מצג זה ושינתה מצבה לרעה. בהתאם - מי שניהל את המו"מ עם התובעת היו קרול ורבינר, נציגי הנתבעות, אשר מונו על ידן מאוחר יותר כמנהליה של תגא.

קרול ורבינר אחראים כלפי התובעת משום שגרמו ברשלנות ובחוסר תום לב לכך שתגא סירבה לשלם לתובעת את החשבון הסופי, אף שידעו, או היו צריכים לדעת, כי אין לכך הצדקה אמיתית. בדומה, הדירקטורים אחראים לתשלום חובה של תגא מתוקף תפקידם בתגא מנהלים, ולחלופין מכוח היותם שותפים מלאים לניהול הפרוייקט, כנציגי הנתבעות 1-3, הנושאים באחריות גם להחלטה שלא לשלם לתובעת את החשבון הסופי. החלטה זו, שנתקבלה שלא בתום לב,  הביאה לידי כך שבעת מתן פסק הבורר, כבר לא ניתן היה לגבות מתגא את הסכום שנפסק לטובת התובעת.

7.         בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי אין כל ממש בטענה בדבר התקשרות ישירה בינם לבין התובעת. הסכם הקבלנות נחתם עם תגא בלבד. בכל משך ביצוע עבודות הפרויקט, תגא בלבד היא זו שעמדה בקשר עם התובעת. התובעת הגישה את החשבון הסופי לתגא, וכאשר החשבון לא שולם, הגישה נגדה - ורק נגדה - תביעה בבוררות. אכן, פסק הבורר ניתן נגד תגא בלבד. התובעת לא העלתה כל טענה בדבר אחריותם של מי מהנתבעים לתשלום החשבון, עד למועד בו התברר לה כי תגא אינה יכולה לשלם את חובה. עוד נטען על ידי הנתבעים כי ההחלטה שלא לשלם לתובעת את החשבון הסופי היתה סבירה בנסיבות העניין, כפי שעולה גם מפסק הבורר, אשר דחה חלק נכבד מן התביעה. 

ב.         טענות הצדדים

8.         התובעת טוענת בסיכומיהכי הסתתרותן של הנתבעות מאחורי מסך ההתאגדות של השותפות המוגבלת מהווה היפוך מוחלט של התנהגותן לאורך תקופה של שש שנים - ממועד הקמת המכון ועד תום הדיון בבוררות. במשך כל אותה תקופה ניהלו הנתבעות את תגא ונשאו בכל הוצאותיה, תוך שהן מתעלמות לחלוטין ממסך ההתאגדות. המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם הקבלנות נוהל על ידי קרול ורבינר, אשר הציגו עצמם כנציגי הנתבעות, השותפות בהקמת הפרויקט. תגא עצמה הוקמה רק ימים ספורים לפני הגשת ההצעה למכרז, לצורך ההשתתפות במכרז בלבד, וזאת משום שעל פי דרישות המכרז, ההצעה היתה צריכה להיות מוגשת על ידי גוף מאוגד אחד.

התובעת מדגישה כי תגא נעדרה תוכן עסקי ממשי - לא היו לה משרדים משלה ולא מנהלים משלה. כל הדירקטורים בתגא היו עובדים של הנתבעות, וגם ענייניה הכספיים של תגא נוהלו על ידי עובדי הנתבעות. מדובר במקרה מובהק של חברה שהיא "קליפה ריקה", אשר שימשה אמצעי פורמלי בלבד להגשת ההצעה למכרז, בעוד שהפרויקט נוהל ומומן בפועל על ידי הנתבעות.

הנסיבות המתוארות לעיל מהוות עילה להרמת מסך ההתאגדות של השותפות. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהתערבותן הישירה של הנתבעות בענייניה של תגא מנוגדת להוראת סעיף 63(א) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975. לכן חל  סעיף 63(ג) לפקודת השותפויות, המורה כי שותף מוגבל שהתערב בניהול ענייני השותפות יישא בכל חובותיה. 

התובעת סבורה כי תוצאות הבוררות מחייבות את הנתבעים לאור ההלכה הקובעת כי אם קיימת זהות אינטרסים מלאה בין צד להתדיינות לבין גורם שלישי שהינו בעל שליטה במתדיין, הרי שאותו גורם שלישי יחשב צד להתדיינות ותוצאות ההתדיינות יחייבו אותו. לטענת התובעת, ההסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות מנוגדת אפילו לכוונתן הסובייקטיבית של הנתבעות, כפי שזו באה לידי ביטוי בעדויות מטעמן, לשאת בתוצאות הליכי הבוררות לכשאלה יסתיימו. התשלום לתובעת מהווה חלק מהוצאות ההקמה של המכון, אותו התחייבו הנתבעות לממן במסגרת ההצעה למכרז. למעשה, הנתבעות אכן נשאו בחובותיה של תגא גם לאחר קריסתה (הכוונה הינה לתשלום שכר הבורר), ורק את חובה לתובעת הן מסרבות לשלם.

מקור נוסף לאחריותם של הנתבעים כלפי התובעת הינו הקשר החוזי הישיר שנוצר בין כל הגורמים המעורבים בפרויקט. לצורך ההשתתפות בפרויקט יצרו הנתבעות קשר עם גופים שונים, אשר כל אחד מהם היה אמון על היבט אחר של הפרויקט (חברי הצוות). מערכת החוזים בין חברי הצוות הינה מערכת רב-צדדית, המקימה יחסים חוזיים ישירים בין כל הצדדים המעורבים. יחסים אלו אף קיבלו ביטוי פורמאלי בכך שכל אחד מחברי הצוות חתם על התחייבות לקיום חלקו במיזם, והתחייבות זו נכללה במסמכי ההצעה למכרז. במסגרת זו, נתבעות 2-3 הוצגו כמי שאחראיות לצד הפיננסי של הפרויקט והתחייבו לממן את כל הוצאות ההקמה של מכון הטיהור, עד לסך של 20 מיליון ש"ח. ההתבססות על חוסנן הפיננסי של נתבעות 2-3 עוברת כחוט השני לאורך כל מסמכי ההצעה למכרז, וגם התובעת הסתמכה על כך בבואה להתקשר עם תגא בהסכם הקבלנות.

התובעת סבורה עוד כי נתבעות 2-4 מנועות מלטעון להעדרו של קשר חוזי ישיר בינן לבין התובעת, שכן הן מסתמכות על טענה דומה בהליך המתנהל בינן לבין הרשויות המקומיות, עבורן הוקם מכון טיהור השפכים. באותו הליך טוענות הנתבעות כי אף שחתמו על החוזה להקמת המכון עם תאגיד שהוקם על ידי הרשויות לצורך זה, הרי שהרשויות עצמן אחראיות כלפיהן. לא זו אף זו, הגשת התביעה כנגד הרשויות המקומיות נובעת מהפרת חובותיהן של הרשויות כלפי תגא. מכאן שהנתבעות רואות עצמן כמי שבאות בנעליה של תגא (אף שהן בחרו להציג את התביעה כתביעה עצמאית שלהן כנגד הרשויות).

            התובעת טוענת כי אחריותם של המנהלים כלפיה הינה חבות עצמאית, הנובעת מהתנהגותם הרשלנית שבאה לידי ביטוי הן בהחלטה שלא לשלם לתובעת את הסכום הנקוב בחשבון הסופי, והן בכך שלא דאגו להבטיח את כספה של התובעת, אשר עוכב על ידם עד תום הליך הבוררות, עת חלה הרעה במצבה של תגא. המנהלים ידעו היטב כי טענותיהם כנגד החשבון שהגישה התובעת הינן חסרות יסוד. המנהלים גם חטאו כאשר נמנעו מלדרוש מן הנתבעות לקיים את התחייבותן כלפי תגא, לממן את עבודות ההקמה של המכון במלואן, ובכלל זה התשלום לתובעת.

9.         הנתבעים טוענים בסיכומיהםכי ניסיונה של התובעת להטיל עליהם את האחריות לחובותיה של תגא סותר מושכלות יסוד בדיני חברות, הן באשר לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של שותפות מוגבלת, והן באשר לאחריות נושאי משרה בתאגיד. התובעת מבקשת להפוך את הנתבעים לערבים לחובותיה של תגא, אף שערבות כזו לא התבקשה על ידה בעת החתימה על ההסכם.

התובעת מעלה טענות שונות על מנת להצדיק את "הרמת מסך" ההתאגדות של השותפות, אך היא לא הוכיחה את התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, המסדיר את המקרים בהם תותר "הרמת מסך". לא הוכח כי השותפים בתגא עשו בה שימוש לרעה או ניהלו את ענייניה בדרכי תרמית. לא ניתן גם לומר כי לתגא לא היה קיום עסקי ממשי, וכי לא הושקע בה הון משמעותי. תגא הוקמה על מנת לנהל ולהפעיל את מכון טיהור השפכים, והיא אכן עשתה זאת במשך מספר שנים. כמו כן, הנתבעות השקיעו בתגא סכומי כסף עצומים עד לקריסתה.